בית-הכנסת הגדול בווילנה, ליטא

חיים גיוזלי

בית-הכנסת הגדול בווילנה נבנה בשנים 1633-1630, כשהותר ליהודים להקים מבנה אבן, תחת בית-הכנסת הקודם. בשנת 1635 רגמו פורעים את בית-הכנסת באבנים, הרסו את הפנים, ובזזו את התכולה. הוא נבנה מחדש, בסגנון רנסנסי-בארוקי, במתחם ה”שולהויף”. עם הזמן נוצר סביבו מתחם ובו כעשרים בתי-כנסת קטנים יותר, ביניהם בית-הכנסת מעץ מן המאה ה-15, שנבנה מחדש במאות ה-18 וה-19; בתי-תפילה לבעלי מלאכה; בית-מדרש; מקווה; מרכז קהילה; והספרייה הרבנית הנודעת סטרשון, וכן בית-התפילה של רבי אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מווילנה (1720-1797), שנבנה בשנת 1800. ה”שולהויף” נהיה למרכז תלמוד תורה חשוב, ולמעוז תנועת המתנגדים.

בית-הכנסת הגדול היה מבנה גבוה, חד-קומתי, בעל גג משופע. ב-1800 הוסיפו בצד המערבי גמלון עץ דו-קומתי. בכניסה היה פלוש ובו, בצד הצפוני, סד ענישה. אולם התפילה המרכזי היה מלבני, ובו כ-300 מקומות. במרכזו ניצבה בימה תלת-קומתית, מורכבת משנים עשר עמודים (מתנתו, כך אומרים, של רבי יהודה בן אליעזר) וסביבה ארבעה עמודי תווך בסגנון טוסקני, התומכים בכיפה. בקיר המזרחי ניצב ארון קודש דו-קומתי, יצירת אמנות של גילופי עץ מצופים זהב, שתיארה צמחים, חיות, וסמלים יהודיים. מעל לארון הוצב נשר דו ראשי. משני צדדיו היו גלריות ששימשו עזרת נשים, מהן נשקפו חלונות קטנים אל האולם המרכזי. מהתקרות ומהקירות היו תלויות נברשות ארד וכסף. בית הכנסת אצר אוסף יקר ערך של תשמישי קדושה.

בית-הכנסת שופץ במאה ה-19. בשנת 1846 ביקרו בו משה מונטיפיורי (1786-1884) ופמלייתו. גזברי הקהילה חילקו להמוני הבאים כרטיסי כניסה לאירוע.

בימי מלחמת העולם השנייה נהרס בית-הכנסת חלקית על ידי הגרמנים. אחרי המלחמה נהרס סופית, הוא וה”שולהויף” של וילנה כולו, על ידי השלטונות הסובייטים. במקומם הוקמו במתחם בנייני מגורים.

שלושה שרידים מקוריים מבית הכנסת נותרו באורח נס, ומוצגים כעת במוזיאון הגאון מווילנה: דלת ארון הקודש, “עומד” (כן קריאה), ותגליף נמוך (סוג של תבליט) של עשרת הדיברות.